ספרייה / הלכה / משנה תורה / מפרשים / מעשי למלך / ספר עבודה / מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח / מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ד׳:ד׳

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ד׳:ד׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ד׳:ג׳ » « מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ד׳:ה׳

מקור: משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ד׳:ד׳

1 רש"י על חולין פתח ↗

היתה בהמת חבירו - לא מיבעיא שלו דמיתסרא משום תקרובת עבודת כוכבים בשחיטת סימן אחד. דאע"ג דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט לא משום נעבד שעשאו עבודת כוכבים ולא משום מוקצה שהקצו לתקרובת עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה דף כט. מדאצטריך קרא למיסרינהו לגבוה כדתניא ב"ק דף מ: מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה מכלל דלהדיוט שרי מיהו כי עביד מעשה בגופייהו מיתסרי כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל ע"ז דף נד: אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות ושיחין ומערות והשתחוה להן אסרן והכא נמי אע"ג דאכתי בעלי חיים נינהו מיתסרי. והאי סימן אחד לאו דוקא דה"ה לחצי סימן. ובהמת חבירו נמי אע"ג דפשיטא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אשמועינן רב הונא דאסר לה במעשה כל דהו:

1 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

לבר מעבודת כוכבים - שאם התפיס או הקצה דבר לעבודת כוכבים ובתוך כדי דבור חזר בו אפ"ה נאסרה משום חומרא דעבודת כוכבים וכדאמרי' נמי בעבודת כוכבים שקץ תשקצנו דאע"ג דאתי מדינא להיתירא אסור:

2 חידושי רמב"ן על מגילה פתח ↗

לפי מה ששנינו במשנתנו בית הכנסת לוקחין בדמיו כו', משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו וכדאמרינן בגמ' כ"ו ב' אוגורה ומשכונה אסור מאי טעמא בקדושתי' קיימי ואמרינן נמי אמאי תיפקע קדושתה והשתא קשיא לי א"כ האיך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה ובתוספתא דהאי פרקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותו כי מכרו שבעה טובי בני העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתא בהו שכרא והלא נתפסין בקדושתה וכן הא דאמרינן במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא להו כזביני ואמאי תפקע זו והא ההיא הנאה כבר אכלוה וליתא בעולם להחל עליה קדושה ועוד שאין אני רואה בגמרא בית הכנסת נפקע מקדושתו על דרך פדיון וחלול אלא במכירה ושינוי רשות.ויש ליישב ולומר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה והן עצמן אעפ"י שנזרקין לאחר זמן בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה והוינן בה וכי נר קדושה יש בו ומסקנא דאסור והתם נמי אמרי' דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואב דכלהו דם כדאיתא בפרק במה מדליקיו ופי' הדברי' דנויי סוכה אסורין בשעת מצותן משום דחל שם שמים עליהן אבל אם בא נסלקן מן המצוה ולהסתפק מהן אסור משום מוקצה למצותו כדמוכח בפרק בירה וכן הדס של מצוה אסור להריח בו וכן לולב ואתרוג כיוצא בהן וכן כתב רב אתא בשאלתא דשלח לן בחוטי' ציצי' דאסור למיצר בהן מידי משום בזויי מצוה לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו אבל אם נמנכו למכרו בבר עבר זמן מצותו כסוכ' לאחר שבעה ונפקע' קדושה מיניה. ואין ספק דמצוה דמכירה זו האמורה בבית הכנסת בכל מקום אינה אלא בשיש להן בית הכנסת אחרת דאי לאו הבי ודאי אסור כדאמרי בבבא בתרא לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישת' אחריתי הלכך מכירתו ודאי מותרת היא דהוה ליה במפריש שבעה אתרוגים לז' ימים ויוצא בו ואוכלו דהו"ל כתשמישי מצוה לאחר זמנן.ועכשיו כל הענין מיושב שאם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר זו היא ששנינו לוקחין בדמנו תיבה דמסתמא לא ניחא להו לטובי לאנשי העיר לאכחושי מצוה שנהן ואעפ"י שיש להם אחרת ולא שיהא בדמים קדושה ממש להיותן אסורין בהנאה אלא שאין רשאין להוציאן בצרכיהן כדין צדקה משבא' לידי לידי גבאי וכענין האמור שם בפ"ק דערכיץ וכן מכירת הספרים כיון דבכל מקום שהן קדושתן עליהן אין במכירתן 'אלא משום אכחושי מצוה דהני מוכרין אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמ' אנשי העיר כיון שהסכימו כונן שאינם רוצין עוד בבית הכנסת זה אפילו למשתא בהו שכרא בדמים מותר דהוה ליה תשמישי מצוה לאחר זמנן דנזרקין.וכן מה שחילקו במתנה כגון שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר כמכירה השנויה במשנתנו דמ"ס בעיירות יחול בעי' שתחול קדוש' אמידי כדי שלא יפחתו אנשי העיר מצוה דמסתמא אין רצונם להפקיע מצוה מהן ומר סבר כיון דהוה להו הנאה מיניה ושבעה טובים שלהן יודעין ונמלכין לשלם לו שכר כזביני הוא דודאי כיון שנותנין לו דבר של מצוה הוה להו הנאה מיניה בדבר של מצוה שנתן להם ס"ת או תיבה וכיוצא בזה מן המצות המוטלות עליהן שהיו הם צריכין לו להוציא בה מעות והוא הציל אותם מזה. הילכך שרי דלאו גרועי מצוה היא.

3 משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

מֵאֵימָתַי תִּפָּסֵל הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף מִשּׁוּם מֻקְצֶה מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ בָּהֶן הַכְּמָרִים מַעֲשֶׂה. כְּגוֹן שֶׁיִּגְזְזוּ אוֹתָהּ אוֹ יַעַבְדוּ בָּהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל בִּדְבָרִים אֵינוֹ נַעֲשֶׂה מֻקְצֶה שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ לַעֲבוֹדָה זָרָה:

3 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כה ח "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב ט "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ': כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ הֶעֱמִידוּ הַמִּשְׁכָּן בַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁכָּבְשׁוּ וְשֶׁחִלְּקוּ. וּמִשָּׁם בָּאוּ לְשִׁילֹה וּבָנוּ שָׁם בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים וּפָרְשׂוּ יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן עָלָיו וְלֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה. וְשס"ט שָׁנָה עָמַד מִשְׁכַּן שִׁילֹה וּכְשֶׁמֵּת עֵלִי חָרַב וּבָאוּ לְנֹב וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּכְשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל חָרַב וּבָאוּ לְגִבְעוֹן וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּמִגִּבְעוֹן בָּאוּ לְבֵית הָעוֹלָמִים. וִימֵי נֹב וְגִבְעוֹן שֶׁבַע וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה: כֵּיוָן שֶׁנִּבְנָה הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ כָּל הַמְּקוֹמוֹת כֻּלָּן לִבְנוֹת בָּהֶן בַּיִת לַה' וּלְהַקְרִיב בָּהֶן קָרְבָּן. וְאֵין שָׁם בַּיִת לְדוֹרֵי הַדּוֹרוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם בִּלְבַד וּבְהַר הַמּוֹרִיָּה שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר דברי הימים א כב א "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעלָה לְיִשְׂרָאֵל" וְאוֹמֵר תהילים קלב יד "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד": בִּנְיָן שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה כְּבָר מְפֹרָשׁ בִּמְלָכִים. וְכֵן בִּנְיָן הֶעָתִיד לְהִבָּנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּתוּב בִּיחֶזְקֵאל אֵינוֹ מְפֹרָשׁ וּמְבֹאָר. וְאַנְשֵׁי בַּיִת שֵׁנִי כְּשֶׁבָּנוּ בִּימֵי עֶזְרָא בָּנוּהוּ כְּבִנְיַן שְׁלֹמֹה וּמֵעֵין דְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בִּיחֶזְקֵאל: וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן עִקָּר בְּבִנְיַן הַבַּיִת. עוֹשִׂין בּוֹ קֹדֶשׁ וְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְיִהְיֶה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ מָקוֹם אֶחָד וְהוּא הַנִּקְרָא אוּלָם. וּשְלָשְתָּן נִקְרָאִין הֵיכָל. וְעוֹשִין מְחִצָּה אַחֶרֶת סָבִיב לַהֵיכָל רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ כְּעֵין קַלְעֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר. וְכָל הַמֻּקָּף בִּמְחִיצָה זוֹ שֶׁהוּא כְּעֵין חֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד הוּא הַנִּקְרָא עֲזָרָה וְהַכּל נִקְרָא מִקְדָּשׁ: וְעוֹשִׂין בַּמִּקְדָּשׁ כֵּלִים. מִזְבֵּחַ לָעוֹלָה וְלִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֶבֶשׁ שֶׁעוֹלִים בּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. וּמְקוֹמוֹ לִפְנֵי הָאוּלָם מָשׁוּךְ לְדָרוֹם. וְכִיּוֹר וְכַנּוֹ לְקַדֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַכֹּהֲנִים יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם לָעֲבוֹדָה. וּמְקוֹמוֹ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מָשׁוּךְ לְדָרוֹם שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ. וּמִזְבֵּחַ לַקְּטֹרֶת וּמְנוֹרָה וְשֻׁלְחָן וּשְׁלָשְׁתָּן בְּתוֹךְ הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים: הַמְּנוֹרָה בַּדָּרוֹם מִשְּׂמֹאל הַנִּכְנָס וְשֻׁלְחָן מִיָּמִין שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים. וּשְׁנֵיהֶם בְּצַד קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מִבַּחוּץ וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת מָשׁוּךְ מִבֵּין שְׁנֵיהֶם לַחוּץ. וְעוֹשִׂין בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה גְּבוּלִין עַד כָּאן לְיִשְׂרָאֵל עַד כָּאן לַכֹּהֲנִים. וּבוֹנִים בָּהּ בָּתִּים לִשְׁאָר צָרְכֵי הַמִּקְדָּשׁ כָּל בַּיִת מֵהֶם נִקְרָא לִשְׁכָּה: כְּשֶׁבּוֹנִין הַהֵיכָל וְהָעֲזָרָה בּוֹנִין בַּאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת. וְאִם לֹא מָצְאוּ אֲבָנִים בּוֹנִין בִּלְבֵנִים. וְאֵין מְפַצְּלִין אֶת אַבְנֵי הַבִּנְיָן בְּהַר הַבַּיִת אֶלָּא מְפַצְּלִין אוֹתָן וּמְסַתְּתִין אוֹתָן מִבַּחוּץ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָן לַבִּנְיָן. שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א ה לא "אֲבָנִים גְּדלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית". וְאוֹמֵר מלכים א ו ז "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ": וְאֵין בּוֹנִין בּוֹ עֵץ בּוֹלֵט כְּלָל אֶלָּא אוֹ בַּאֲבָנִים אוֹ בִּלְבֵנִים וְסִיד. וְאֵין עוֹשִׂין אַכְסַדְרוֹת שֶׁל עֵץ בְּכָל הָעֲזָרָה אֶלָּא שֶׁל אֲבָנִים אוֹ לְבֵנִים: וּמְרַצְּפִין אֶת כָּל הָעֲזָרָה בַּאֲבָנִים יְקָרוֹת. וְאִם נֶעֶקְרָה אֶבֶן אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ. הוֹאִיל וְנִתְקַלְקְלָה פְּסוּלָה וְאָסוּר לַכֹּהֵן הָעוֹבֵד לַעֲמֹד עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה עַד שֶׁתִּקָּבַע בָּאָרֶץ: וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְחַזֵּק אֶת הַבִּנְיָן וּלְהַגְבִּיהוֹ כְּפִי כֹּחַ הַצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר עזרא ט ט "וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". וּמְפָאֲרִין אוֹתוֹ וּמְיַפִּין כְּפִי כֹּחָן אִם יְכוֹלִין לָטוּחַ אוֹתוֹ בְּזָהָב וּלְהַגְדִּיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה מִצְוָה: אֵין בּוֹנִין אֶת הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ט טו "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" בַּיּוֹם מְקִימִין לֹא בַּלַּיְלָה. וְעוֹסְקִין בַּבִּנְיָן מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְהַכּל חַיָּבִין לִבְנוֹת וּלְסָעֵד בְּעַצְמָן וּבְמָמוֹנָם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים כְּמִקְדַּשׁ הַמִּדְבָּר. וְאֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן לַבִּנְיָן. וְאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב: הַמִּזְבֵּחַ אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּנְיַן אֲבָנִים גָּזִית וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שמות כ כא "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" שֶׁיִּהְיֶה מְחֻבָּר בָּאֲדָמָה שֶׁלֹּא יִבְנוּהוּ לֹא עַל גַּבֵּי כֵּפִין וְלֹא עַל גַּבֵּי מְחִלּוֹת. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ כב "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת אֶלָּא חוֹבָה: כָּל אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה כְּדֵי שֶׁתַּחְגֹּר בָּהּ הַצִּפֹּרֶן כְּסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה לַכֶּבֶשׁ וְלַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר דברים כז ו "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה'". וּמֵהֵיכָן הָיוּ מְבִיאִין אַבְנֵי מִזְבֵּחַ מִן בְּתוּלַת הַקַּרְקַע חוֹפְרִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְמָקוֹם הַנִּכָּר שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם עֲבוֹדָה וּבִנְיָן וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָאֲבָנִים. אוֹ מִן הַיָּם הַגָּדוֹל. וּבוֹנִין מֵהֶן. וְכֵן אַבְנֵי הַהֵיכָל וְהָעֲזָרוֹת שְׁלֵמוֹת הָיוּ: אַבְנֵי הֵיכָל וַעֲזָרוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ פְּסוּלִין וְאֵין לָהֶן פִּדְיוֹן אֶלָּא נִגְנָזִים. כָּל אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ הַבַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִפְגְּמָה פְּסוּלָה לְבִנְיַן הַמִּזְבֵּחַ וּבִנְיַן הַכֶּבֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ כב "כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ כב "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית". וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן פָּגוּם עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה: אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה אוֹ שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל אַחַר שֶׁנִּבְנֵית בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ אוֹתָהּ הָאֶבֶן פְּסוּלָה וְהַשְּׁאָר כְּשֵׁרוֹת. וּמְלַבְּנִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה בַּפֶּסַח וּבֶחָג. וּכְשֶׁמְּלַבְּנִין אוֹתָן מְלַבְּנִין בְּמַפָּה. אֲבָל לֹא בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמָּא יִגַּע בָּאֶבֶן וְיִפְסל: אֵין עוֹשִׂין מַדְרֵגוֹת לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ כג "לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי". אֶלָּא בּוֹנִין כְּמוֹ תֵּל בִּדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ מִתְמַעֵט וְיוֹרֵד מֵרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ עַד הָאָרֶץ וְהוּא הַנִּקְרָא כֶּבֶשׁ. וְהָעוֹלֶה בְּמַעֲלוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה. וְכֵן הַנּוֹתֵץ אֶבֶן אַחַת מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִכָּל הַהֵיכָל אוֹ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב ג "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם" וְגוֹ' דברים יב ד "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם": הַמְּנוֹרָה וְכֵלֶיהָ וְהַשֻּׁלְחָן וְכֵלָיו וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְכָל כְּלֵי שָׁרֵת אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת בִּלְבַד. וְאִם עֲשָׂאוּם שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם אוֹ אֶבֶן אוֹ שֶׁל זְכוּכִית פְּסוּלִין: הָיוּ הַקָּהָל עֲנִיִּים עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ שֶׁל בְּדִיל וְאִם הֶעֱשִׁירוּ עוֹשִׂין אוֹתָן זָהָב אֲפִלּוּ הַמִּזְרָקוֹת וְהַשִּׁפּוּדִין וְהַמַּגְּרֵפוֹת שֶׁל מִזְבַּח הָעוֹלָה וְהַמִּדּוֹת אִם יֵשׁ כֹּחַ בַּצִּבּוּר עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל זָהָב אֲפִלּוּ שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה מְחַפִּין אוֹתָן זָהָב אִם מָצְאָה יָדָם: אֵין עוֹשִׂין כָּל הַכֵּלִים מִתְּחִלָּתָן אֶלָּא לְשֵׁם הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָן לְהֶדְיוֹט אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לְגָבוֹהַּ. וּכְלִי גָּבוֹהַּ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן גָּבוֹהַּ רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֶדְיוֹט. וּמִשֶּׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן גָּבוֹהַּ אֲסוּרִין לְהֶדְיוֹט. אֲבָנִים וְקוֹרוֹת שֶׁחֲצָבָן מִתְּחִלָּה לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֵין בּוֹנִין אוֹתָן לְהַר הַבַּיִת:

3 קידושין פתח ↗

הָאֶחָד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְהַשְּׁנַיִם – אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם. אִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָם. דַּוְקָא מִיחְלָץ וַהֲדַר יַבּוֹמֵי, אֲבָל יַבּוֹמֵי וַהֲדַר מִיחְלָץ – לָא, דְּקָא פָּגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי טָבְיוֹמֵי: לְזֶה חֲמִשָּׁה בָּנִים וּלְזֶה חֲמִשָּׁה בָּנוֹת, וְאָמַר: ״אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקוּדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי״ – כׇּל אַחַת וְאַחַת צְרִיכָה חֲמִשָּׁה גִּיטִּין. מֵת אֶחָד מֵהֶם – כׇּל אַחַת וְאַחַת צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּיטִּין, וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶן. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי כְּשֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ, הָא ״אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ לְאֶחָד מִבָּנַי״ קָתָנֵי, תְּיוּבְתָּא דְרָבָא, תְּיוּבְתָּא. וְהִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי בְּיַעַ״ל קַגַ״ם. מַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים. אָמַר רַב: שְׁמַע מִינַּהּ מִמַּתְנִיתִין אַרְבַּע, וְנָקֵיט רַב בִּידֵיהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: הַמְקַדֵּשׁ בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – מְקוּדֶּשֶׁת, וּשְׁמַע מִינַּהּ: קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, אֲפִילּוּ בְּגָזֵל דִּידַהּ. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: שֶׁלָּהֶם הָיְתָה וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה – טַעְמָא דִּשְׁבִיעִית, דְּהֶפְקֵר הוּא, הָא דִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ – לָא. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אִשָּׁה נַעֲשֵׂית שָׁלִיחַ לַחֲבֶירְתָּהּ, וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנַּעֲשֵׂית לָהּ צָרָה. וְאִידַּךְ מַאי הִיא? קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִים לְבִיאָה. וְנִיחְשְׁבַהּ! מִשּׁוּם דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּאַבָּיֵי אִי כְּרָבָא. כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא אַמְרַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: מִי אָמַר רַב הָכִי? וְהוּא לָא אֲמַר?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַקְדִּישׁ, זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: מִי אָמַר רַב כְּווֹתִי? מֵיתִיבִי: קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל, בְּחָמָס, וּבִגְנֵיבָה, אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ – מְקוּדֶּשֶׁת! הָתָם בְּגָזֵל דִּידַהּ. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִשֶּׁלָּהּ – מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בְּגָזֵל דְּעָלְמָא עָסְקִינַן! פָּירוּשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל, בְּחָמָס, וּבִגְנֵיבָה כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ בּוֹ. וְהָא מַתְנִיתִין, דְּגָזֵל דִּידַהּ, וְקָאָמַר רַב: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת! לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּשַׁדֵּיךְ, הָא – דְּלָא שַׁדֵּיךְ. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָה קָא מָשְׁיָא כַּרְעַאּ בִּמְשִׁיכְלָא דְמַיָּא, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא, חֲטַף זוּזֵי מֵחַבְרֵיהּ וּשְׁדָא לַהּ. אֲמַר לַהּ: מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר: לֵית דְּחָשׁ לְהָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: סְתַם גְּזֵילָה – יֵאוּשׁ בְּעָלִים הָוֵי. הָהוּא אֲרִיסָא דְּקַדֵּישׁ בְּמוֹזָא דְשַׁמְכֵי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאן אַחֲלָךְ? וְהָנֵי מִילֵּי בְּמוֹזָא, אֲבָל כִּישָׁא, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שְׁקַלִי כִּישָׁא, שְׁקֵיל אַתְּ כִּישָׁא, כִּישָׁא כִּי כִישָׁא. הָהוּא סְרָסְיָא דְּקַדֵּישׁ בִּפְרוּמָא דְשִׁיכְרָא. אֲתָא מָרֵיהּ דְּשִׁיכְרָא אַשְׁכְּחֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא תִּיתֵּיב מֵהַאי חָרִיפָא? אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר: לֹא אָמְרוּ ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״, אֶלָּא לְעִנְיַן תְּרוּמָה בִּלְבָד. דְּתַנְיָא: כֵּיצַד אָמְרוּ: תּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? הֲרֵי שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְלִיקֵּט וְתָרַם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל אִם לָאו? הֲרֵי שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ: ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״ אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶם – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. הָיוּ הַבְּעָלִים מְלַקְּטִים וּמוֹסִיפִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. אֲבָל הָכָא, מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא דַּעֲבַד, וְאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מַתְנִי׳ הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים, בֵּין קֳדָשִׁים קַלִּים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד – לֹא קִידֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – לֹא קִידֵּשׁ, בְּמֵזִיד – קִידֵּשׁ. וּבַהֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד – קִידֵּשׁ, וּבְשׁוֹגֵג – לֹא קִידֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – קִידֵּשׁ, בְּמֵזִיד – לֹא קִידֵּשׁ. גְּמָ׳ נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר שְׁחִיטָה – לָא. מַאי טַעְמָא? כִּי קָא זָכוּ – מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים – לֹא קִידֵּשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו: אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵם, וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵם בָּאִים אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים. דָּחַק סוֹמְכוֹס וְנִכְנַס. אָמַר לָהֶם: כָּךְ שָׁנָה לִי רַבִּי מֵאִיר: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים – לֹא קִידֵּשׁ. כָּעַס רַבִּי יְהוּדָה עֲלֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם: אַל יִכָּנְסוּ מִתַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵם, וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵם בָּאִים אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים. וְכִי אִשָּׁה בַּעֲזָרָה מִנַּיִן?! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יֹאמְרוּ: מֵאִיר שָׁכַב, יְהוּדָה כָּעַס, יוֹסֵי שָׁתַק – דִּבְרֵי תוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? וְכִי אֵין אָדָם עָשׂוּי לְקַבֵּל קִידּוּשִׁין לְבִתּוֹ בַּעֲזָרָה? וְאֵין אִשָּׁה עֲשׂוּיָה לַעֲשׂוֹת לָהּ שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִידּוּשֶׁיהָ בַּעֲזָרָה? וְעוֹד: דָּחֲקָה וְנִכְנְסָה מַאי? תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ״. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״לְךָ״ – וּלְכׇל צְרָכֶיךָ. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: כְּאֵשׁ. מָה אֵשׁ לַאֲכִילָה, אַף הוּא נָמֵי לַאֲכִילָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

1 אין הקדש לע"ז. והראב"ד יש לו גירסא אחרת עיי' בכ"מ ונר' דכן הוא נמי שיטת הרשב"ם ב"ב דף קכ"ט שכתב אהא דתוכ"ד כדיבור דמי לבד מע"ז שאם התפיס או הקצה דבר לע"ז ובתוך כדי דיבור חזר בו ונאסרה ותוס' באמת הקשה שם הא אין הקדש לע"ז ונראה דדעת הראב"ד והרשב"ם דאין מוקצה לע"ז היינו למשמשי ע"ז אבל לע"ז יש מוקצה אפי' בלא מעשה והא דבמס' ע"ז נשמע דאין הקדש לע"ז אפי' הקצה לע"ז היינו להדיוט אבל לגבוה נאסר, אך יש לומר דשיטת הרשב"ם מילתא אחריתא דלרשב"ם ג"כ איירי בע"י מעשה הוא דנאסר למוקצה רק דהו"א דתוכ"ד מהני חזרה א"כ הו' כצר בי' ולא אזמני' דלא נאסרה כדאיתא בסנהדרין וכמבואר בתוס' ע"ז דף מ"ז דדמיא לצר בי' ולא אזמני' עיי"ש ואין ראי' מזה דרשב"ם ס"ל כראב"ד דל"ב בי' מעשה וכן שיטת רש"י בחולין דף מ' דמפרש מוקצה היינו תקרובת ע"ז ולאפוקי אם הקצהו לע"ז לא נאסר. ועיי' באו"ח סי' תרמ"ט סעי' ד' גנות הצעירים וכיוצא בהם מבתי שמשיהם מותר ליטול משם לולב או שאר מינים למצוה וכתב בהגר"א דאין הקדש לע"ז כדאיתא בע"ז דף נ"א ע"ז שהי'לה גינה. בית זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז. נשמע דאם אמר דבר זה הקדש לגבוה הו' הקדש וכן בחולין דף קל"ט שור זה הקדש והנה בגיטין ל"ב איתא הרי הוא הקדש דלא הו' הקדש ובתוס' שם הקשו מאי פריך מהרי הוא הקדש הא איתא בנדרים אמר ככר זה הקדש דמועלין. והנה בתורת גיטין תי' דשם נוכל לפרש בתורת אודייתא שכבר הקדש אבל בגט לא מהני בתורת אודייתא ולכאו' תמוה איך שייך בככר זה הקדש דבתורת אודייתא קאמר כיון דבשל הפקר איירא א"כ לא מצי איירא שכבר הקדישה דהא לא הי' שלו ובחס"ו בחי' נראה שהרגיש בזה וכתב הכא משום שמודה שכבר הקדש במחשבתו דככר זה לשעבר משמע ורוצה לומר שכבר הקדשתו במחשבתו וקשה הא הר"ן שם כתב דהככר הוא נעשה הקדש משום מגביה מציאה לחבירו לא מהני שהקדישו כבר ואדרבא בהא ניחא לי שהקשו תוס' כאן מנדרים שהוא מימרא דרבא ולא הקשו כן מתוספתא דע"ז הנ"ל וכן מחולין קל"ט להנ"ל יש לומר דמזה אין ראי' דנוכל לפרש דהיינו בלשון אודייתא ולכן רק הקשו מככר זה הקדש דלא נוכל לפרש בלשון אודייתא כיון דלא קני לי' מעיקרא רק מכח דרוצה לזכות להקדש מכח מגביה מציאה לחבירו שוב מצאתי כן בירושלמי פ"ה ממעשר ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש שמא אמר כלום הא אינו ברשותו מוכח דס"ל לירושלמי דא"א לפרש בלשון עבר ובאודייתא דא"כ נהי דלא הו' ברשותו הא כבר הקדישו מעיקרא באודייתא אלא עכ"ח דל"ה באודייתא כיון דאיירי בככר שאין שלו והנה לכאו' מוכח מירושלמי דפליגי ארבא דס"ל דהו' ברשותו להקדש ולפמש"כ תליא זה במגביה מציאה לחבירו ולא הו' ברשותו להקדיש עיי' ירושלמי נדרים פ"ד אמר ככר זו הקדש אסור לחמם בו ודו"ק ואך בזה שפיר יש לפרש לשון לשעבר.

2 שאין הקדש לעכו"ם. והביא בכ"מ שזה תוספתא בע"ז והנה תוספתא זו הובא בגמ' דע"ז דף מ"ד האומר שור זה לע"ז בית זה לע"ז מותר שאין הקדש לע"ז וקשה לי הא גם לגבוה הדין כן האומר בית זה לביהכ"נ אין קדוש עד שישתמש בהן כדאיתא בירושלמי פ"ג דמגילה אך י"ל דהא דבית זה לע"ז היינו לא לעבוד בתוכו אלא לעבוד אותו עצמו ע"ד דאמרו המשתחוה לבית אסרו כדאיתא בע"ז דף מ"ז וא"כ זהו רק לע"ז דלגבוה כהא"ג היינו האומר בית זה לבדה"ב שהוא גופי' קדוש אבל בית זה לביהכ"נ אינו גוף קדושה כמש"כ הרמב"ן במגילה אבל דעת הר"ן דס"ל בפ' בני העיר דביהכ"נ הו' גוף קדושה אכתי קשה דהא גם לגבוה אין קדוש אף דגוף קדוש ההוא דרק הזמנה הוא והזמנה לאו מילתא הוא ובשלמא שור זה לע"ז ניחא דלגבוה כהא"ג האומר שור זה לעולה קדוש אבל מבית זה לע"ז קשה ומקדושת בדה"ב אין ראי' דנקרא קרבן דכ' ונקרב את קרבן ד' כמו שפירש"י בחולין דף קל"ט. ועוד קשה מירושלמי שם בעי כ"ש מהו מיד הן קדוש או בתשמישו ומסיק ע"י תשמיש אבל באומר זה יהא לכ"ש אינו קדוש ורשאי להשתמש בהן וכ"כ רבינו בפ"א מבהב"ח כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן רשאי להשתמש בהן להדיוט והכונה כלי גבוה ע"כ שהזמינו לגבוה רשאי להשתמש בהן להדיוט הרי דאומר זה להקדש אין קדוש לגבוה רק באומר זה יהא הקדש דמקדישו עתה ואין אחרי' עוד קדושה אחרת אבל אומר ביתי לע"ז שיש אחרי' פעולת העובדה לא דמיא רק לאומר בית ע"ז דבהא שייך שפיר לומר אין הקדש לע"ז דלגבוה כהא"ג קדוש אבל אומר בית זה לע"ז כהא"ג גם הקדש לא מהני וא"כ הכי הוי לי' למימר האומר בית זה ע"ז לא אמר כלום דאין הקדש לע"ז אבל לגבוה כהא"ג קדוש. ועוד קשה דהנה בכ"מ בדין ט"ו כ' הא דעופות אפי' מוקדשין חל אתנן עלי' הכונה אעפ"י שהקצה אותה להקרבה אבל לא הקדישן בפה הרי דהוא עצמו סובר דיש חילוק בין אומר הרי זה להקרבה בין אומר הרי זה קרבן.

3 שאין הקדש לע"ז. והוא תוספתא שור זה לע"ז אבל דעת הראב"ד דיש מוקצה לגבוה בדיבור בעלמא וכחד מ"דדס"ל בתמורה דף כ"ח דסגי במסירה לכומרים והך דתוספתא דאין הקדש לע"ז היינו להדיוט דהא מוקצה אין אסור אלא לגבוה וכמו בעלמא דקיי"ל דהזמנה לאו מילתא הוא לאסור להדיוט אבל לגבוה נאסר מוקצה לע"ז בדיבור בעלמא. והנה לכאורה יש להקשות הנה רבינו פסק דהזלמ"ה דלא ילפינן מעגלה ערופה והיינו מטעם דאיתא בגמ' דע"ע הוא גופה קדושה הוא דכפרה כתיב בה כקדשים ותמהו עליו דהא רבינו ס"ל כמ"ד דירידתה לנחל איתן אוסרתן ואפ"ה ס"ל אם נמצא הרוצח תצא ותרעה בעדר וכבר הקשה עליו בכ"מ וע"כ לתרץ דרבינו סובר דרק אי אמרינן מטעם דכפרה כתיב בה כקדשים א"כ קדושה לא פקעה בכדי וכן אמרינן בכריתות דלמ"ד תצא ותרעה בעדר ע"כ ס"ל דעריפתה אוסרתה אבל אי אמרינן דלאו משום דהו' כקדשים נאסרה אלא משום הזמנה לאיה"נ א"כ בנמצא רוצח שפיר תצא ותרעה בעדר דהוה הזמנה בטעות א"כ מוכח דלרבינו ע"ע נאסרה מטעם הזמנה ולא משום דגופה קדושה וא"כ קשה אמאי פסק דהזל"מ ולא ילפינן מע"ע. ונראה ליישב דהנה בגמר' פריך לאביי אמאי לא יליף ממשמשי ע"ז דהזל"מ ומשני הני אורחי' אבל ע"ז מידי דלאו אורחי' ואולם זה ניחא אי אמרינן דיש מוקצה לגבוה בדיבור בעלמא כשיטת הראב"ד הנ"ל דס"ל כמ"ד בתמורה דסגי במסירה לכומרים וא"כ הא דאיתא בתוספתא דשור זה מותר דאין הקדש לע"ז היינו להדיוט דהא מוקצה אין אסור רק לגבוה כמו דבעלמא בשאר איסורין הזל"מ בדיבור בעלמא ה"ה בע"ז אין הקדש בדיבור. א"כ אין לילף ממוקצה דאין אסור רק לגבוה דהזלמ"ה מדלא אסור להדיוט דהא שם באמירה לבד איירי קרא א"כ אין לילף דהזלמ"ה רק ממשמשי ע"ז דנשמע מועבדו שם הגוים דאף בהזמנה עם מעשה לא נאסר עד שיעבדו שם וע"ז שפיר משני הגמ' דשאני משמשי ע"ז דלאו אורחי' דפן יחזרו בהן דגם בב"נ ל"א סתם מחשבת נכרי לע"ז וכפירש"י דגם אינהו מצוין על ע"ז ובאמת יש לתמוה לפירש"י דמביא רק תוספתא הכא דהא תוספתא זו איירי בהזמנה באמירה לבד ואין לומר דרש"י סובר דלמ"ד הזמנה מילתא הוא היינו באמירה לבד ורק בע"ז אמרינן דאמירה לבד הזל"מ לכן אמרו בתוספתא אין הקדש לע"ז דא"כ יקשה למה צריך לילף מקרא דאשר עבדו שם דאיירי במשמשי ע"ז דהא ממוקצה דע"ז גופי' נשמע דהזל"מ דהא מוקצה אין אסור אלא לגבוה כדיליף בתמורה א"כ ממילא נשמע דהזמנה לאו מילתא הוא אע"כ דבדיבור לבד לכ"ע הזלמ"ה ולכן צריך לילף ממשמשי ע"ז דהיינו מקרא דאשר עבדו דאפי' עם מעשה הזלמ"ה עד שעבדו ממש אך י"ל דאפ"ה צריך לילף ממשמשי ע"ז לאשמעינן דאף הזמנה עם מעשה ג"כ הזלמ"ה כמש"כ תוס' דלרבותא דרבא נקט האורג בגד למת אבל אי אמרינן דלגבוה ג"כ אין מוקצה בדיבור לבד רק במעשה וכמ"ד בתמורה שם דאין מוקצה לגבוה עד שיגוזזו א"כ הא דאיתא בתוספתא שור זה לע"ז אין הקדש לע"ז קאי לענין שיהא מותר לגבוה בלי מעשה וכמש"כ רבינו שם א"כ לא איירי הך ברייתא כלל מהא דאין הזמנה לע"ז לאסרו להדיוט אלא לענין שלא יהא נאסר לגבוה בדיבורא בעלמא דרק עם מעשה נאסר מוקצה לע"ז לגבוה ומינה שפיר איכא למשמע דלהדיוט הזמנה לאו מילתא הוא אפי' עם מעשה דהא גלי קרא דמוקצה אין אסור אלא לגבוה כדאיתא בתמורה שם וא"כ לפי"ז לא מצינן למימר דאין לילף ממשמשי ע"ז משום דלאו אורחי' דהא מוקצה לע"ז גופי' יוכיח דל"ש דלאו אורחי' אפ"ה אין אסור אלא לגבוה א"כ גם על משמשי ע"ז ליכא למיפרך דלאו אורחי' דסברא דלאו אורחי' פירש"י דאמרינן כיון דאסור לעבוד ע"ז אפי' לב"נ אמרינן שמא יחזרו בהם. והנה בודאי זה ל"ש במוקצה שמסרוה לכומרים דמאחר שכבר עשו הכומרים מעשה לא יחזרו בהן מלעבוד בהו דהא קיי"ל סתם מחשבות מין לע"ז כדאיתא בחולין דף י"ג אך בחולין דף ל"ט איתא דאמרינן איגלאי מילתא למפרע שאם חשב בשעת זריקה דבשעת שחיטה כבר הי' מחשבתו לע"ז דהוכיח סופו על תחילתו ויקשה כיון דלאו אורחי' גבי ב"נ בודאי לא הי' מחשבתו אז לע"ז דהשתא הוא דגמר לבו לע"ז ואפ"ה מותר להדיוט א"כ נשמע מע"ז גופי' דהזלמ"ה לאסור לגבוה ואפי' היכא דל"ש לומר דלאו אורחי' א"כ שפיר ילפינן שם שם ממשמשי ע"ז דהזלמ"ה אפי' עם מעשה. וא"כ ממילא ניחא דשפיר ס"ל לרבינו דהזל"מ דילפינן ממשמשי ע"ז ולא מע"ע דעד כאן לא הוצרכו בגמ' לטעם דבע"ע גופי' קדושה רק למאי דסבירא להו דממשמשי ע"ז אין לילף דלאו אורחי' וא"כ הו' לן למילף מע"ע לכן צריך לטעם בע"ע הוא גופי' קדושה אבל למאי דסבירא לי' לרבינו דילפינן ממוקצה דמסרוהו לכומרים נאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי א"כ אף אי נאמר דע"ע לאו גופי' קדושה דלית לן דכפרה כתיב בי' כקדשים אלא דאסור משום דכ' להורידו לנחל דנאסר בהזמנה לאיסור הנאה אפ"ה ילפינן דהזל"מ ממשמשי ע"ז דהזמנה לאו מילתא דמשמשי ממשמשי עדיפא כמש"כ תוס' ע"ז דף כ"ט דאין לומר דשאני משמשי ע"ז דלאו אורחי' דהא ע"כ אין זה פירכא דהא מוקצה אורחי' בהכי אפ"ה אין נאסר להדיוט מדגלי קרא דאסור לגבוה כנ"ל ודו"ק. ובהא ניחא לי הא דאיתא בחולין דלר"ל אין מחשבין מעבודה לעבודה ומותרת והקשו תוס' אמאי הרגו בסייף הא אמרינן בסנהדרין דאמר אלך ואעבוד ע"ז אמרינן דילמא מימלך ולא עביד ותי' כיון דעשה מעשה ל"ח למימלך ולא עביד והשתא קשה לי א"כ אמאי מותרת הא אסור משום הזמנה דהא הטעם דלא נאסרה תשמישי ע"ז רק משום דלאו אורחי' דחיישינן למימלך וכאן שנעשה מעשה דהרגו בסייף ול"ח למימלך א"כ יהא אסור משום הזמנה לע"ז ואין לומר דהא ר"ל סובר בתמורה דף כ"ח דאין מוקצה נאסר לגבוה עד שהוקצהו ז' שנים דז"א דשם מטעם מוקצה דכן הנימוס דל"ה מוקצה כלל אבל היכא דיש לאסור משום הזמנה אין לחלק בין ז' שנים ואין לומר א"כ הא גופי' קשיא למה לא יאסר בכל מוקצה קודם ז' שנים מטעם הזמנה די"ל כיון דגלי קרא דמותר להדיוט א"כ מוכח דאין אסור מטעם הזמנה ורק לגבוה אסור מגזה"כ דעכ"פ מאוס לגבוה דהא ר"ל סובר בחולין דף פ"ט דע"ע מחיים נאסרה א"כ ע"כ דס"ל דילפי' מע"ע דהז"מ והא דבמשמשי ע"ז מותר היינו משום דלאו אורחי' וכאן דעשה מעשה ששחט לע"ז ל"ש דלאו אורחי' א"כ אמאי אינה נאסרת בהזמנה וא"ל דסובר אפ"ה הזל"מ דאין לילף מע"ע דגוף קדושה ז"א דהא ע"ז הו' ג"כ גוף איסור אך לפמש"כ י"ל דלמ"ד כפרה כתיב בה כקדשים לאו מטעם הזמנה נאסרה אלא דהוא גופה קדושה דהיינו דדמיא איסורה לקדשים דאין מטעם הזמנה ואין לילף מע"ע דהז"מ והנה בקידושין דף נ"ב מוכח דטעם דר"ל דציפורי מצורע אסורה מחיים משום דילפינן ממכשיר בפנים ומכפר בחוץ והיינו ע"ע א"כ צ"ל הטעם דכפרה כתיב בה כקדשים אף דבחולין נקט דרשא דקיחה קיחה כבר כ' בתוס' דלמסקנא בקידושין הטעם משום דילפינן ממכפר בחוץ א"כ מוכח דסובר הטעם דכפרה כתיב בה כקדשים ואין לילף מע"ע דהז"מ ואין לומר עכ"פ מסברא בגוף איסור הז"מ וכמש"כ בפ"א מבית הבחירה שכן דעת בעהמ"א די"ל דל"ח גוף איסור דהא אם לא הזמין אף שזרק לע"ז לא נאסרה הבהמה. ואולם לפי מה שבארנו דמהא דמוקצה מותר להדיוט מוכח דבע"ז אף בכומרים דאורחייהו בהכי אפ"ה אין נאסרה להדיוט אף דאיכא מעשה כמו במשמשין דגלי קרא אשר עבדו דלא נאסר עד שנעבד ול"א הטעם משום דלאו אורחי' ומימלך דאפי' בכומרים דאורחייהו בהכי ג"כ לא נאסרו המשמשין עד שנעבדו א"כ י"ל בפשיטות דגם ר"ל סובר הכי דאף באורחייהו בהכי הזל"מ בע"ז וילפינן באמת מע"ז לכל מילי דהזל"מ ולכן שפיר סובר ר"ל דבמחשב מעבודה לעבודה מותרת ודו"ק.

1 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים - פרש"י שתחילת בניינו לעבודת כוכבים והיו עובדין את הבית עצמו וכן בסמוך גבי אבן שחצבה מתחלה לבימוס מקום מושב של עבודת כוכבים ועובדים את הבימוס כעבודת כוכבים עצמה ויפה כוון בזה דודאי צ"ל שהבית והאבן נעשו ליעבד דאי להיות משמשי עבודת כוכבים הא אמרינן לעיל עבודה זרה יט: משמשי עבודת כוכבים אינן אסורים עד שיעבדו ואילו בגמרא קאמר גבי בית בנה אע"פ שלא השתחוה וגבי אבן נמי מדקתני חצבה מתחלה משמע דלא עבד בה כבר דאי עבד בה ל"ל חציבה מתחלה לכך הא גבי תפילין ברכות דף כג: אמרינן צר ביה ולא אזמניה וכן זו נמי לא ליבעי חציבה מתחלה אי עבד בה מיהו מתוך לשונו משמע שהבית והאבן נעשו להניח עבודת כוכבים ואגב עבודת כוכבים עובדים הבית והאבן וק"ק דגבי אשירה בסמוך אין לפרש כן שיהא נטוע לשום תחתיו עבודת כוכבים ואגב עבודת כוכבים עובדין את האילן דהא אמרינן בגמרא רישא ד"ה ואילו ר"ש אומר הואיל ולצורה הם עובדין נתיר להם את האילן ולא קאמר דאגב עבודת כוכבים עובדין את האילן לכן נראה לפרש בכל שלשתן שבנה וחצב ונטע להיות עבודת כוכבים עצמה והא דנקט גבי אבן לבימוס אע"ג דסתם בימוס רגילות הוא להיות משמש עבודת כוכבים כמו בימוס של מלכים מ"מ נקט בימוס שלא היתה חשובה בעיניהם לעבדה אלא אותם שדומה לבימוס לפי שבימה נותנין עליה עבודת כוכבים:

1 תוספות על גיטין פתח ↗

מאי שנא מהרי הוא הקדש - תימה דבריש אין בין המודר נדרים דף לד: משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמר כלום דגרע מגט זה חרס הוא דאמר דלא אמר כלום דהא בטל הוא דבריו קיימין וכי אמר גט זה בטל ולא אמר הוא מיבעיא לן ועמד בתיקו:

3 תמורה פתח ↗

אֵיזֶהוּ מוּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין אָסוּר אֶלָּא מוּקְצֶה לְשֶׁבַע שְׁנַיִם.

3 חולין פתח ↗

גְּמָ׳ נְבֵלָה – אִין, אִיסּוּר הֲנָאָה – לָא. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הָאָמַר: סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

3 כריתות פתח ↗

אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? מִדִּתְנַן: עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן, עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. וְאִי אָמְרַתְּ מֵחַיִּים, אַמַּאי תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר? הָא אִיתַּסְרָא לַהּ מֵחַיִּים!

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ד׳:ג׳ » « מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ד׳:ה׳